רגע לפני שהוא הולך לישון, אני יושבת על קצה המיטה שלו.
"אני אוהבת אותך", אני אומרת.
"אני יודע", הוא אומר בכעס ובחוסר סבלנות מופגן (אבל השפתיים שלו לא קפוצות... הן רכות בקצוות, ואני יודעת שזה מגיע אליו).
"אני אוהבת אותך - לא משנה מה", אני ממשיכה - "לא משנה מה תגיד, או מה תעשה או איך תתנהג, לא משנה מה תרגיש כלפי - אני עדיין אוהב אותך- בכל מצב, תמיד", אני אומרת ומתכוונת.
"לא נכון" הוא מתריס.
"לגמרי נכון", אני מתעקשת.
והכעס של הימים האחרונים שהוא הפנה כלפיי, הקושי הבלתי חדיר שבעיניים שלו, מתרכך - או לפחות ככה נדמה לי, או ככה אני רוצה להאמין.
והוא שותק ומרשה לי להניח עליו יד, והפעם לא מתפתל מתחתיה.
"ואתה יודע מה?", אני מתקדמת עוד צעד. "כשיש אהבה כזו, שהיא ללא תנאי, שלא ניתן לערער אותה - אז הכל פתיר. להכל יש פתרון".
המילה 'הכל' לא מקובלת על הילד המדויק שלי. "מה פתאום! לא להכול יש פתרון! יש דברים שאין להם פתרון" והוא כבר מתקשח לי...
"נכון, נכון", אני מתקנת מיד. "לא להכוווול יש פתרון. האהבה שלי אליך לא תביא שלום עם הפלסטינאים" (הוא מחייך!!!), "אבל לכל מה שיש בינינו יש פתרון".
"טוב" הוא מתרצה. והיד שלי עדיין מונחת עליו. והוא רגוע. ואני קצת נרגעת מהיום הזה. מהימים האלה.
ושנינו יודעים, כך אני רוצה להאמין, שגם אם עוד מאה או אלף פעמים נעבור ימים קשים, בסוף תמיד אני אניח עליו יד אוהבת, ובסוף הוא תמיד ירגיש אהוב - גם אם לא יודה בזה.
"אני אוהבת אותך", אני אומרת.
"אני יודע", הוא אומר בכעס ובחוסר סבלנות מופגן (אבל השפתיים שלו לא קפוצות... הן רכות בקצוות, ואני יודעת שזה מגיע אליו).
"אני אוהבת אותך - לא משנה מה", אני ממשיכה - "לא משנה מה תגיד, או מה תעשה או איך תתנהג, לא משנה מה תרגיש כלפי - אני עדיין אוהב אותך- בכל מצב, תמיד", אני אומרת ומתכוונת.
"לא נכון" הוא מתריס.
"לגמרי נכון", אני מתעקשת.
והכעס של הימים האחרונים שהוא הפנה כלפיי, הקושי הבלתי חדיר שבעיניים שלו, מתרכך - או לפחות ככה נדמה לי, או ככה אני רוצה להאמין.
והוא שותק ומרשה לי להניח עליו יד, והפעם לא מתפתל מתחתיה.
"ואתה יודע מה?", אני מתקדמת עוד צעד. "כשיש אהבה כזו, שהיא ללא תנאי, שלא ניתן לערער אותה - אז הכל פתיר. להכל יש פתרון".
המילה 'הכל' לא מקובלת על הילד המדויק שלי. "מה פתאום! לא להכול יש פתרון! יש דברים שאין להם פתרון" והוא כבר מתקשח לי...
"נכון, נכון", אני מתקנת מיד. "לא להכוווול יש פתרון. האהבה שלי אליך לא תביא שלום עם הפלסטינאים" (הוא מחייך!!!), "אבל לכל מה שיש בינינו יש פתרון".
"טוב" הוא מתרצה. והיד שלי עדיין מונחת עליו. והוא רגוע. ואני קצת נרגעת מהיום הזה. מהימים האלה.
ושנינו יודעים, כך אני רוצה להאמין, שגם אם עוד מאה או אלף פעמים נעבור ימים קשים, בסוף תמיד אני אניח עליו יד אוהבת, ובסוף הוא תמיד ירגיש אהוב - גם אם לא יודה בזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה