היום היתה מלאכת מחשבת של איזונים, בשיטת "הפרד ומשול", כי ביחד זה מעבר ליכולת שלי.
אז כשהתקף הזעם של האחד הפך לבלתי ניתן להכלה, יצאתי איתו לים. בלי לחשוב הרבה. בלי בגדים להחלפה. בלי קרם הגנה. נסיעה בדממה של חצי שעה בה כל אחד עם מחשבות שלו, נאסף. ואז... ישיבה על שפת גלים, "לבדדדדדד!!" כמו שביקש בלי הפסקה (רק אני מרחוק מתבוננת ושומרת, אז לבד, אבל לא לגמרי). נרגע. הים הוא כמו תרופה. יותר טוב מריספרדל, יותר טוב מקנאביס רפואי. האופק הפרוש, הגלים... וככה מגיעה הרגיעה המיוחלת. ולאחריה, אפשר אט אט ובעדינות לאסוף אותו שוב אל שיחה, אל ההגיון, הביתה.
נסיעה בת חצי שעה, בה האחד כבר אסוף, מדבר, מתפשר. אבל השני בבית, גם הוא זקוק, עכשיו הוא כועס. גם הוא מבקש זמן, תשומת לב.
אז מגיעה הביתה ואוספת אליי את השני. ארוחה לבד במסעדה כיפית עם אמא. השתטות משותפת מול המצלמה. המון המון התרפקות וחיבוקים ונשיקות, כי מה שלא נכון עבור האחד, הוא התרופה של השני. ואז גם הוא, נאסף, נרגע, מתרצה.
איזונים.
לא פשוט, שני בנים. כל אחד וצרכיו, כל אחד ודרכו.
ואמא אחת....
אף פעם לא יודעת אם אלך לישון בלילה בידיעה שעשיתי מספיק, שעשיתי נכון.
מה, גם מחר חופש?????
